עידן המידע והמיומנויות
המהפיכה התעשייתית והשפעותיה בהקשר של למידה
מבקריה של המהפכה
התעשייתית עם התהוותה היו רבים, כי מה שרואים משם לא רואים מכאן. המפעלים הראשונים
אופיינו ברעש רב, עבודה חד גונית ומשעממת ומעבר מחיים "קהילתיים" בהם כל
אחד בחר לנהל את סדר יומו לחיים במסגרת המבוססת על צייתנות ושגרה של שעות עבודה
נוקשות המלוות בניהול המושתת על שררה. המעבר הזה אשר נראה מהצד
כ"התפתחות" היה בעצם מעבר מחיי חופש לחיי עבדות מודרנית, זוכרים את
סרטיו של צ'רלי צ'פלין המציגים את הפועל האומלל במפעל?. לא ניתן לנהל מפעל בו יש
מאות עובדים בסרט נע ללא ניהול תקיף וצייתנות. כך הפציע שחר חדש של עבדות באריזה
של קידמה והתפתחות טכנולוגית. קיצוני המתנגדים היו ה"לודטים" אשר שרפו
מפעלים ומכונות מתוך החשש שבני האדם יישארו מובטלים בעתיד מפני שהמכונות יחליפו
אותם. כיום הביקורת כלפי מערכת החינוך היא על כך ששורשיה מקורם במהפכה התעשייתית
אשר הכשירה בוגרים להיות צייתנים ונכונים להיות מורגלים בחיים של שעמום אשר אפיין
את עבודת הפועלים במפעל. אפילו בית הספר עצמו הוא מעין מפעל בו עובדים המורים
באופן מתועש כשכל הילדים מקבלים את אותו פורמט של למידה גם אם הוא איננו מתאים להם.
יש הפסקות, שעות כניסה ויציאה מדויקות וכו' בדומה למפעל מסורתי.
המחזאי ג'ורג' ברנרד שואו טען עוד בתחילת המאה הקודמת שבתי הספר מכבים את היצירתיות, פוגעים בילדים וגורמים לנזק גדול. הוא אף התבטא כלפי המורים וטען כי "אלו שיודעים עושים, אלו שאינם יודעים הולכים ללמד" או משפט שנאמר על בתי הספר באנגליה עם הקמתם "לא משנה מה יעשו שם, העיקר שילדים יתרגלו לשעמום". ואכן אותן טענות שאז היו נדירות יחסית ונאמרו בשוליים הפכו היום למיינסטרים. ישנה כמעט הסכמה מקיר לקיר שבתי הספר כפי שהם היום אינם מתאימים להכשיר את בוגריהם לאתגרים הבאים בשוק העבודה. ארגון p21.org (ממליץ להיכנס לאתר ולעיין בו) אשר הוקם ע"י התאגידים בארה"ב הגדיר מחדש את מטרותיה של מערכת החינוך ואת המיומנויות אשר עליה להקנות בנוסף להעברת התוכן ללומד.
המיומנויות וחשיבותן בעידן המידע
בעידן המידע ברור כבר כי המיומנויות המכונות גם מיומנויות המאה ה 21 כדוגמת: כישורי למידה עצמית, חקר, חשיבה ביקורתית ועוד להם נדרשים הבוגרים לחייהם המקצועיים הפכו לערכים קריטיים בחשיבותם. מדוע? כי המידע כבר מצוי ברשת. התכנים הרבים, הגישה למחקרים הישר מתוך מכשיר הטלפון מכל מקום ובכל זמן הפכו את המידע לנגיש, ובמרבית המקרים ללא צורך בתיווך כלשהו. אם הוא אינו מתאים ללומד כטקסט הוא ימצא אותו כווידאו או בפורמט אחר. יש אינפלציה של מידע וכשיש אינפלציה "ערכו" של המידע (במקרה זה) יורד. כללי הביקוש וההצע פועלים גם על המידע עצמו. תחשבו על כך: אנציקלופדיה כתובה שכל כרכיה נמכרו באלפי שקלים בעבר אינם שווים כיום פרוטה שחוקה אחת!. ניתן לאתר כמעט כל חומר ברשת, הסיכוי שלא אמצא ברשת מידע שמרצה או מומחה מעביר הוא אפסי.
מיומנויות והקשרן לחדשנות
המידע הקיים ואשר זמין בשילוב מיומנויות יכול להניע חשיבה חדשנית, לכן בזה צריכה להתמקד מערכת החינוך – בשילוב של השניים יחד כשרכישת הידע מתבצעת באמצעות מיומנות:
חדשנות = ידע + מיומנויות
בואו נביט על זה מזווית מעט שונה: למידה ברשת האינטרנט מזכירה מאוד את הלמידה בתחילת חיינו. עולם שלם שבו כל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה ולנדוד במרחב האינסופי מנושא לנושא. בעת חיפוש משכנתא באינטרנט ניתן להגיע למאמר על שיעורי הריבית, משם לאתר המציע שיעור בכלכלה או במימון העוסק בהשפעת הריבית על המשק ומשם למאמר של הבנק המרכזי המדבר על המדיניות של הפדרל רזרב בעשור האחרון או הרצאתTED העוסקת בכלכלה שיתופית.
אבחנה בין הוראה ללמידה (למידה טבעית)
בעידן המידע הוראה איננה תנאי הכרחי ללמידה, אנו חוזרים לנקודת זמן בה היינו תינוק בן יומו שפוקח את עיניו ובוחר ללמוד מה שהוא רוצה או ליתר דיוק ללמוד מתוך מה שהמציאות מזמנת לו. לכאורה נראה שעולמו של התינוק צר ומצומצם מפני שכל מה שיש לו לעשות זה לבהות בתקרה או בצעצוע הקטן המונח לפניו, אך אין זה כך כלל ועיקר. תינוק מבחין בכל תנועת גוף של מי שבסביבתו, בצבעים המרהיבים על גווניהם, בקולות אשר עבורו הם הברות מוצפנות שהוא מנסה כל העת לפענח, הוא נזכר בנופים שחלפו על פניו כשהוציאו אותו לטיול בעגלה ובטעם החמצמץ של המיץ ששתה לפני רגע. מה שמאפיין את כל מה שקורה לו הוא מאה אחוז למידה ואפילו לא אחוז אחד של הוראה. והפלא ופלא, הוא לומד כל הזמן ובגיל שנה הוא מתחיל ללכת מבלי שגייסו עבורו מורה "מומחה להליכה" או מאמן אישי שילווה אותו ברגעי התסכול הקשים בעת הנפילות החוזרות ונשנות. מחקרים מצביעים על כך שבגיל חודשיים עד שלושה חודשים מתחיל תהליך החקר באמצעות הפה (Oral) ובגיל ארבעה עד חמישה חודשים הממצאים מעידים על חקירת אובייקטים באמצעות הראייה (Visual). כל עת שחוש כלשהו זמין לו לשימוש הוא מנצל אותו ללמידה. מה שמאפיין מחקרים אלו הוא למידה תוך אי התערבותם של אחרים בתהליך. בשנים הראשונות – הלמידה מתרחשת באופן עצמאי לחלוטין.
תהליך למידה עצמית טבעי אצל ילד
אחרי שהתינוק התבגר הוא נכנס לאותן מסגרות שבהן ההוראה נוגסת עוד ועוד מהמשוואה הקודמת בה הלמידה העצמית היתה מאת האחוזים מתהליך רכישת הידע. ההרגל הזה של ללמוד לבד נשחק, מישהו מתחיל להאכיל אותנו. בהרצאתו המפורסמת ב TED מדבר סר קן רובינסון בחן רב ובהומור על כיבוי היצירתיות ע"י מערכת החינוך המסורתית ובצדק, אך טרם ה"מנגנון" מכבה את היצירתיות יש שלב קודם והוא כיבוי הסקרנות.
הסקרנות
חמשת המיומנויות המומלצות שיש להקנות לילד טרם הוא מתחיל ללמוד לקרוא הן: זיהוי רגשות והיכולת לבטא אותן, בנית מערכות יחסים, שליטה עצמית, יכולת הוקרה וסקרנות .(Tyre, P. 2009) הסקרנות היא מפתח חשוב ביותר להצלחה בחיים האקדמיים ובקריירה המקצועית ועוד יותר ממיומנויות רגשיות אחרות. שינון והקניית ידע ע"י דחיפה היא האויב העיקרי של הסקרנות, היא זאת שמכבה אותה. סקרנות היא מפתח חשוב ליצירתיות, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות לאחר ההתבגרות. מרגע שילד נכנס למסגרת הראשונה שלו בגן הילדים הוא אט אט עובר מניהול הלמידה העצמי או האקטיבי - כשהוא משחק בארגז החול, מחפש להיכן צועדות הנמלים או מדוע החול נשפך כלפי מטה לתהליך למידה המנוהל ע"י הגנן/גננת. מצרכן או יצרן אקטיבי של מידע המתרחש בד"כ באמצעות משחק הוא עובר לשלב בו הוא הופך לצרכן פסיבי בו האחריות על רכישת הידע שלו עוברת אל המורה שלו. מדובר בתהליך מתמשך שבו לא מתרחש משהו ביום אחד, אלא בהרגל שלאט לאט משתלט על הלומד, שבו הוא מורגל למציאות חדשה בה ההוראה (במקום הלמידה) הופכת להיות השחקן הראשי. האחריות הטבועה בנו מרגע שנולדנו על הלמידה עוברת למישהו אחר שהוא המורה שלנו. זאת אבן הדרך הראשונה שבה מתרחש משהו שמתחיל לשנות את הדפוסים הטבעיים הטבועים בנו בנוגע ללמידה, המצפן הטבעי מתחיל את הניוון שלו בשלב הזה וככל שעובר הזמן אנו מאבדים אותו.
המעבר מלמידה מתוך סקרנות ללמידה ב"דחיפה"
כל השינויים המתחוללים בחייו של התינוק עד כניסתו לבית הספר הם איטיים, נמשכים מספר שנים ולכן קשה להבחין בהם. מוחו של הילד שפקח את עיניו והחל לחקור בעצמו את העולם סביבו הופך להיות מורגל בדחיפה של מידע, ולא רק בדחיפה – אלא שהוא מרגיש שאחריות ניטלת ממנו! זה לא משפיע על יכולותיו האנליטיות אלא על הרגלי הלמידה שלו בסביבה בה הוא חי. תהליך דחיפת המידע הופך להיות אחריות של המורה שכן אם התלמיד לא למד זה באחריות המורה ולכן על המורה לוודא שהתלמיד מבין באמצעות מבחנים אשר עבור המוסד החינוכי או המערכת הם אמצעי לבקרה ומדידה (עבור התלמיד זה ייצוג של מה שהוא שווה). תלמיד שיקבל בבחינה 50 מניח שהוא לא מספיק טוב, אך המשמעות האמתית של העניין היא שהוא עדין לא יודע, זה הכול. ייתכן שיכולותיו נמוכות אך אם הוא יתמיד הוא עשוי להצליח, ייתכן שכישוריו אחרים ועל כן עליו להשקיע יותר משאר חבריו, אך בעבורו מרגע שהוא קיבל ציון נמוך הוא מסומן כמישהו שיכולותיו נמוכות – במילים אחרות אסור לו לטעות, כי טעות זה כישלון או בעיה. אם נצרף את העובדה ש"אסור לטעות" ושעל המידע להגיע באמצעות דחיפה נקבל מרשם מושלם לכיבוי סקרנות וחיסול יכולת להניע חדשנות.
ההפך מחדשנות (קיבעון) = פחד מטעויות + דחיסת מידע
במילים פשוטות, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. תחשבו למשל על המסקנה שתומס אדיסון שהמציא את הנורה החשמלית נכשל 1,800 פעמים כשניסה לייצר חוטי להט והצליח רק פעם אחת כשמצא שהטונגסטן הוא החומר המתאים ביותר. אם אלו היו דפוסיה של מערכת החינוך במשך מאות שנים, למה בעצם העסק "עבד" ופתאום כולם מלינים על בעיה שאיש כמעט לא נבר בה בעבר? מסיבה מאוד פשוטה – חדשנות היא כעת שם המשחק. קחו מדינות בהן ההישגים בלימודים הם פנומנאליים כמו סינגפור, פינלנד – שם יש את מפעלי היצור הטובים בעולם, כלכלה חזקה אך אין סטארטאפים. במדינת ישראל קמים מידי שנה כ 1,200 סטארטאפים שזה יותר מאשר כל הסטרטאפים אשר קמים בשנה בכל מדינות אירופה יחד. במקומות בהם אסור לטעות גם הישגים פנומנליים בלימודים אינם מספיקים כדי לייצר חדשנות.
כיצד ניתן להתמודד עם תחומי עניין מורכבים ללמידה בגיל צעיר?
נשאלתי בעבר ע"י מורה להיסטוריה, אז איך תלמד היסטוריה ילד שזה לא מעניין אותו? מה אפשר לעשות? המורה הזה צודק – אם תכליתו של בית הספר הוא שינון של רצף אירועים ההיסטוריים על סיבותיהם ומועדיהם אז בהחלט אין לזה פתרון. אך אם מטרת לימודי ההיסטוריה היא להבין כי לאירוע היסטורי אספקטים רבים שיש להיות מודע אליהם על מנת להבין את המציאות זאת כבר שאלה אחרת. למה צריך לשנן רצפים של אירועים היסטוריים? למה זה טוב בכלל לשנן את כל אשר קרה מאז האדם הקדמון ועד למלחמת וייטנאם?
כמורה הייתי לוקח אירוע היסטורי משמעותי מכונן אחד כדוגמת מלחמת העולם השנייה, מחלק את מרכיביו להיבטים שונים: כלכליים, אנושיים, פסיכולוגיים, צבאיים, לאומיים, מדיניים ומאפשר עבודה בקבוצות קטנות אשר כל אחת תחקור ותציג תוצר המציג את אחד מהיבטים אלו אשר כל לומד בוחר או מוצא בו עניין. את כלל התוצרים כורך לספר או יום מיצגים של הכיתה כפרויקט שנתי בהיסטוריה. בשלב השני הייתי מבקש מכל ילד לכתוב נייר עמדה בן מספר עמודים בו הוא מתייחס למלחמת וייטנאם לאור מה שהוא למד על מלחמת העולם השנייה, האם מדובר במלחמה שתוצאותיה היו צפויות מראש?. הלמידה הטבעית מבוססת תוצר או מיומנות כלשהי אליה אנו רוצים להגיע. האם מישהו ילמד לנגן על פסנתר על מנת להשמיע קולות מתווים אשר אינם מייצגים יצירה מוזיקלית (שיר או סימפוניה)? האם מהנדס יבנה מוצר כלשהו שלא מעניין איש להשתמש בו? למידה כזאת אין בה רגשות אין בה תכלית ואין בה טעם הגיוני.
היום כבר ידוע כי קשישים אשר אינם מנהלים פעילות המאמצת את הקוגניציה מקדימים או מגיעים מהר יותר לתהליכים של דמנציה או אלצהיימר, המוח מתפקד כמו "שריר" וייתכן מאוד שתהליכים זהים מתרחשים גם אצל הילדים אשר ממצב של למידה אקטיבית בו הם מפעילים את ה"שריר" המכונה מוח הם עוברים לתהליך למידה פסיבי אשר בו "השריר" הזה מתאמץ פחות או מתווה לעצמו דפוסים פסיביים.
